הם עשויים מזיכרון.
שולחן האוכל שעליו אבא היה עושה קידוש בשבת.
הכיסא שסבתא ישבה עליו וקראה לי סיפור.
קערת הפירות שאמא הייתה מניחה בשקט בחדר.
הנדנדה של סבא בחצר.
ושולחן הכתיבה שעליו נכתב הדוקטורט.
אלה לא רהיטים ישנים.
אלה חפצים עם אנרגיה אהובה,
אהבה שנשארה בעץ גם כשהאנשים כבר אינם.
געגוע שאפשר לגעת בו ביד.
בנגרות לשימור לא מחליפים – מקשיבים.
לא ממהרים – מכבדים.
מטפלים בעץ בעדינות,
מתקנים סדקים של זמן,
משייפים שכבות של שנים,
צובעים, עושים פוליטורה,
ומחזירים לחפץ את הנשמה שהייתה בו.
שימור רהיטי עץ ישנים הוא לא רק מקצוע –
זו שליחות.
להחזיר עטרה ליושנה.
לאפשר לזיכרון להמשיך לחיות בבית.
אם יש לכם רהיט שעובר מדור לדור –
אל תוותרו עליו.
יש דברים שאי־אפשר לקנות מחדש.
אפשר רק לשמר.